דמותה של ה-יהדות עד המאה ה-19, המאה של תנועת ההשכלה והמודרנה, הייתה ברורה: יהדות היא דת שכל מאמיניה שומרים תורה ומצוות. ברבות השונים, התפתחה ה-יהדות לכיוונים שונים ואף מנוגדים. חלק גדול מאלה שרואים עצמם קרובים ל-יהדות אינם שומרי תורה כלל. אחרים, דתיים וחרדים, טוענים כי יהדות היא שמירת המצוות וקיומן ולכן אין יהדות ללא מצוות. ויש גם קבוצות אחרות – רפורמים וקונסרבטיבים – שמאמינים כי יהדות יכולה להתחדש ולהשתנות ולכן מציעים דרך ביניים חדשה.

שאלת טיב ה-יהדות ודמותה מעסיקה חוקרים, פילוסופים, פוליטיקאים ורבנים מזה למעלה ממאה שנים. יהדות – יטען מי שיטען – היא הפרשנות הספציפית שאני נותן לה, ולא שום דבר אחר. יהדות אפוא, יטענו אלה הרואים עצמם יהודים "אמיתיים", היא סך מסוים של פעילויות, ואידך זיל גמור. ויכוח על מהות ה-יהדות הוא מעצם טבעו לוהט וטומן בחובו אמונות, רגשות, היסטוריה אישית וזיכרונות מבית אבא. אולם ככל שהוויכוח על יהדות בת זמננו הולך ומחריף, אלה שמשתתפים בו נוטים לשכוח כי עצם הדיון ביניהם הוא זה שמראה עד כמה יהדות היא יסוד חשוב בתודעתם, בהתנהגותם ובמחשבותיהם. האם הכרחי להגיע לעימות בשאלות בדבר יהדות ודת יהודית במאה ה-21?

סיסמאות כמו "כולנו יהודים" נשחקו עד דק אולם יהדות מכוונת בדיוק לכך: אמונתו של קולקטיב מעבר למחלוקות המתקיימות בתוכו. האם יש צורך להסכים בוויכוח ובפולמוס על טיבה של ה-יהדות בישראל בפרט ובעולם בכלל? נראה שהתשובה היא לא. אולם האם צריך להסכים שהגדרת ה-יהדות היא פרי דיאלוג בין אנשים ויכולת להשתכנע ולשכנע? כנראה שכן. מעל הכול, יהדות היא דת של דיאלוג והבנה הדדית. לפני שאנחנו מתעקשים לקבוע מהי יהדות עבורנו ועבור כל העולם, אולי ננסה לכלול עוד אנשים בוויכוח, להכיל אותם בו ולהבין כי לא זו בלבד ש"כולנו יהודים", אלא ש-יהדות חייבת לכלול את כל היהודים.