במהלך השנים האחרונות יצא לי לחרוש את הארץ בטרמפים ולראות סוגים שונים ודרכים שונות לעצירת טרמפים ובעיקר דנמיקה, מעניינת לעתים, של טרמפיאדות. מדובר לרוב בתחנת אוטובוסים שמשום בה בנו אותה גדולה יותר מתדירות האוטובוסים שעוברים בה.

הטרמפיסטים עומדים להם בעיקר על הכביש בחלק בו האוטובוס-פעם-ביום אמור לעצור.

בין הנסיעות שיצא לי ליסוע ולעבור בטרמפיאדות יצא לי בין השאר גם לעבור בצומת-הגוש. שם בעיתות שלום ניתן לראות את הישראלים עומדים להם בחלק הקדמי של הטרמפיאדה ואילו הפלסטינאים עומדים בחלק האחורי של הטרמפיאדה, כשמרחק גדול יחסית עומד ריק שומם ביניהם. ניתן להסביר את זה ביעילות מסויימת. כי למקום אליו נוסעים אלו לא נוסעים האחרים.

יש אמנם טרמפיאדות בהן הטרמיאפדה מתחלקת לה לשניים לפי כיווני הנסיעה אבל אני לא באמת חושבת שזו הסיבה למרחק. אני מניחה שגם אינני צריכה להסביר... עיתות שלום אמרתי?

אבל לא על פוליטיקה ברצוני לדבר אלא בעיקר להעביר תחושות שיש לי.

בטרפיאדה בגילה בה עומדים טרמפיסטים לכיוון גוש עציון, ביתר ושאר ירקות, יש שטח ענק לעצירת אוטובוסים כשבקצה אחד שלו עומדים הנוסעים לגוש עציון ובקצה קצהו השני עומדים הנוסעים לכיוון ביתר.

גוש-עציון הוא חטיבת יישובים דתיים-לאומיים ברובם וביתר היא עיר חרדית. אני מרגישה שהמרחק הטכני הזה שמגובה לכאורה בהסבר טכני של יעדים שונים, הוא מרחק ששם חיץ בין האנשים ולי זה לא מרגיש טוב.

בלי קשר לאמור לעיל ועם קשר גדול מאוד, יש אמירה כזו של אנשים שאומרים שלא יקנו מוצרים שמיוצרים על ידי פלסטינאים מחשש שמא הם מממנים את הטרור. קראתי את הכתבה הזו וזה הרגיש לי ממש אותה אמירה.

אני לא מעורה במה שקורה בכל הפוליטיקה אבל אני חושבת שצריך לחשוב איך אנחנו לומדים להתייחס לאחר לא כאל אויב אלא כאל אח שאולי קצת כועסים עליו ואם לא אח, אז שכן שיש לנו אולי סכסוכי שכנים איתו אבל אנחנו בהחלט רוצים ללמוד לחיות זה לצד זה בצורה טובה יותר ולא להקים חומות שהשלב הבא שלהם זה מלחמה.